פרשת "בא".
כניסת שבת בשעה 16:29.
יציאת שבת בשעה 17:41.

"..וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'."

"ולֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'"

בני ישראל התקשו להאמין למשה, הרוח והמצב הנפשי הירוד פשוט לא יכול היה להכיל או לדמיין את הגאולה שדופקת על דלתם, ולכן קשה היה להם להתחבר לחזונו של המושיע.
מבחינתם גאולה הייתה בגדר חלום.

לאחר שבני ישראל מבינים, שאין להם ברירה ושהם חייבים לצאת מהקבעון, להאמין באלוקים ולהאמין בעתיד טוב יותר עבורם, רק אז הם מתחילים להיכנס לתהליך אמיתי של גאולה פנימית ויוצאים מ"המצרים שלהם".

כל תהליך חיצוני מתחיל בתהליך פנימי. השאלה איננה רק מה אני מוכן להפגין כלפי חוץ, אלא בראש ובראשונה מה אני מוכן לחשוף כלפי פנים -איך אני רואה את עצמי ומגדיר את עצמי.
אנשים מתקשים להגדיר מי הם ומה הם, ובתוך ההגדרות המעורפלות הללו נוצרות סתירות פנימיות וקשיים נפשיים רבים יותר ממה שהכרנו בעבר. חוסר הנכונות או חוסר היכולת להגדיר באומץ את מקומי, להגיד איפה אני ואיפה הייתי רוצה להיות. חוסר ההגדרה הזו מאוד נוחה, משום שהיא מאפשרת מגוון התנהגויות שונות ואפילו הפוכות, ללא כל שיפוט וללא רגשות אשמה או ביקורת, כיוון שבמציאות שאיננה מוגדרת הכל אפשרי שאלת הנכון או לא איננה רלוונטית.
אך יחד עם החופש הזה מגיעה גם תחושת התסכול מחוסר העוגן, מאי הוודאות ומחוסר הכיוון.

גאולה תלויה בראש ובראשונה בגאולה הפנימית, בבהירות נפשית, ביכולת שלי לעמוד ולהגדיר את עצמי, להגיד מי ומה אני, מהן חוזקותי ויחד עם זאת גם מה חולשותי?
מה אני רוצה לעשות בחיי, והאם טוב לי עכשיו?
הדילמות מול הקבעון לצמיחה, בין הפחד משינוי והאומץ לחלום.
האם מתחת לכל הכיסויים והמסכות אנחנו מספיק גלויים עם עצמנו?
אם נעז לחלום, נעז להגדיר את עצמינו כפי שאנחנו ללא שיפוט חיצוני, נוכל לזכות להשתחרר מ-" המצרים שלנו" לחירות ולגאולה.

שבת שלום